לתת זה לקבל

לפני שנים רבות אימצתי את הקלישאה “לתת זה לקבל”. אבי עליו השלום נהג להפריש 25% מהכנסותיו לצדקה במתן בסתר. הוא סייע לכל מי שרק יכול ולא רק בסיוע כספי. את הערך העליון הזה הוא הנחיל לי ולאחי ואחיותי.

לאורך כל חיי מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתנדבת. לימים בחרתי לכנות את הפעילות הזו “אוסף החיוכים שלי”. כן, כמובן שהיו קולות רקע מסביב שטענו שאני מגזימה, ושאני פריירית וכו’ אבל אוסף זה דבר שמטפחים ומרחיבים, ותחושת ניצול (שמקבילה בעיני לתחושת קורבנות), היא ענין של בחירה.

לפני כשנתיים פנה אלי קולגה שמכיר את “אוסף החיוכים שלי” וגם את יכולותי המקצועיות ושאל אם יש לי קצת זמן פנוי. הוא סיפר לי על קולגה שלו ד”ר ליאור צורף שעוסק בהרצאות העצמה לנוער בסיכון, וזקוק לסיוע.

כשליאור התקשר כבר ידעתי עליו קצת מחיפוש בגוגל. אחרי שיחת וידאו קצרה אמרתי לו שאני בפנים. וככה התחיל הקשר שלי עם יש מצב.

התפקיד שלי מתמקד בקשר בין המרצים לבתי הספר ואני עושה גם את השיבוץ. לכל בית ספר יש אופי משלו, ולכל מרצה יש סיפור חיים מדהים משלו. מאחר וכך, ראיתי לנכון להיות נוכחת בהרצאה אחת לפחות של כל מרצה. זה מאפשר לי התאמה טובה יותר בין המרצים לבתי הספר. וכמו שנאמר דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

בכל הרצאה אני רואה לפחות ילד אחד שרגע אחד היה על סף להרדם, וברגע השני מזדקף ועיניו אורות, ולפעמים יש גם דמעות בעיקר בשלב השאלות בסוף ההרצאה.

לכן כל כך חשוב לכל אחד מהמרצים להעביר את המנטרה שמשותפת לכולם שאפשר להתגבר ולהצליח, ואף אחד לא יכול להגיד לאף ילד “לא יצא ממך שום דבר…. “ מי כמוני יודע כמה שזה נכון.

שמעתי כבר הרצאות רבות ובתוך כל אחת מהן מצאתי את עצמי. אני אמנם התגברתי על הקשיים שלי, מצאתי את דרכי בחיים וזקפתי את ראשי כשאני מבליטה את היש על פני האין, אבל אם יש מצב היתה קיימת כשאני הייתי תלמידת תיכון סביר להניח שזה היה עם הרבה פחות סבל.

קוראים לי יודית, אני רעיה, אם, אחות וסבתא ופעם הייתי נערה בסיכון. היום בזכות יש מצב אלה נערים ונערות בסיכוי!