בימים של מלחמה, מרצי עמותת "יש מצב" משתפים סיפורים מרגשים מהמקלט על חוסן, תקווה והכוח שבנתינה.
צוות יש מצב | 01.03.26
המלחמה עם איראן מטלטלת את כולנו, אבל עבור בני נוער במצבי סיכון, המציאות הזו מייצרת מצוקה עוד יותר גדולה.
כדי לשאוב ולחלוק קצת כוח, פנינו למרצים המתנדבים שלנו לשתף בסיפורים אישיים מהמקלט.
רגעי ‘יש מצב’ של תקווה שמזכירים לנו למה אנחנו כאן.
גם כשהשמיים סגורים והאזעקות לא מפסיקות, הלב יכול להישאר פתוח.
ניצן אורחוף
במלחמת המפרץ הראשונה, כשעדיין לא היו אפליקציות ולא ממ”דים, כולנו – המשפחה המורחבת, ילדים בני 3 עד 18 – חווינו אזעקות לראשונה.
בכל פעם שנשמעה צפירה, אמא הייתה פותחת שוקולד ומחלקת לכולם. כמו בניסוי של איוואן פבלוב מתחילת המאה ה‑20, שבו כלבים למדו לקשר פעמון לאוכל, גם אצלנו רגעי פחד התחברו למשהו מתוק ומרגיע.
בתוך חדר אטום מאולתר, עטופים בהורים, דודים ובני דודים, למדנו שהלב יכול לנשום גם תחת לחץ. עד היום, הצליל ההוא מזכיר לי לא רק איום – אלא גם משפחה, חום, ואהבה שממיסה פחד.
ניצן מטפלת ומתמחה בנושאים של דימוי גוף והפרעות אכילה.
רס”ן ע.
ב-2007 איבדתי את אבי, חלל צה”ל. ב-2012 את אחותי, וב-2016 את אמי. כילד שגדל בצל השכול, המקום שבו הרגשתי הכי בטוח היה מחנות “עוצמה” של ארגון אלמנות ויתומי צה”ל – המקום היחיד שבו לא הייתי צריך להסביר את עצמי, כי כולם דיברו את אותה השפה.
הרגשתי שההתנדבות היא לא רק דרך לעזור לאחרים, היא הדרך שלי להתמודד ולמצוא משמעות בתוך הריק, ולכן התקשרתי לארגון וביקשתי להדריך.
שם, מול חניכים צעירים שעוברים את מה שאני עברתי, למדתי את השיעור החשוב בחיי: אפשר לקחת כל כאב ולהפוך אותו לכוח. התנדבות זו היא “מעגל קסמים” מופלא – אני מגיע כדי לחזק, אבל בכל פעם מחדש אני יוצא מהמחנה מחוזק פי כמה.
הניסיון הקשה שעברתי הפך לכלי שמאפשר לי להעניק לאחרים תקווה, ובתמורה, להבין שהחיים שלנו מלאים במשמעות גם כשיש רגעים שנצבעים בעצב.
זהו סיפור על מעגל שבין כאב ואובדן – לעוצמה וכוח. לכולנו יש מה לתת, וכולנו – ללא יוצא מן הכלל – זקוקים למקום שבו נוכל גם לקבל.
ע. מכהן בתפקיד טכנולוגי מתקדם, קצין מצטיין ביחידת “מעוף” בצה”ל
תמר דניאל
יואב לא תכנן לבלות את פורים במקלט. הוא רצה מסיבה גדולה, חברים, תחפושת מושקעת שהוא כבר חודש משקיע ומתכנן…במקום זה, פלורסנט לבן, ממ”ד של הבניין, אזעקות בלתי פוסקות ובין לבין שקט מוזר, התראות, ובעיקר דריכות לבאות.
כמו רבים שציפו למסיבות פורים, גם יואב כעס ששוב השגרה נשברה. חוסר וודאות מוחלט. תסכול שאי אפשר פשוט להיות נער בן 16 שחושב על מסיבות, בנות ומשחקי מחשב. הוא נאלץ להתמודד עם ‘משחק החיים’ על אמת.
באחת האזעקות בלילה (מי סופר…) הוא שם לב לילד קטן שישב לידו, אולי בן שמונה. מחבק תיק בית ספר כאילו הוא מצוף בים. הילד ניסה להיראות אמיץ. פנים רציניות, שפתיים מכווצות, אבל את ידיו הרועדות הוא לא הצליח להסתיר.
בעודו מתבונן בילד פתאום הוא הבין, יש רגעים שבהם אתה לא בוחר את המציאות אבל אתה יכול לבחור איך להגיב.
יואב קם ממקומו והתיישב ליד הילד. שלף שוקולד מהכיס וחילק אותו לשניים. היי, אתה אוהב ‘פסק זמן’ ? הילד הסתכל עליו וסימן בביישנות עם הראש: “כן”. בלי לחשוב יותר מדי יואב סיפר לו סיפור מטופש על תחפושת שהתפקששה.
תוך כדי סיפור ילדים נוספים התקבצו סביב יואב ופתאום בלי להבין הוא שם לב שמשהו ממלא אותו מבפנים. המקלט לא השתנה. המצב לא נעלם אבל משהו קרה. יואב אולי לא חגג את פורים כפי שתכנן, אבל הוא קיבל משהו יותר גדול: באותן דקות שיואב ‘יצא מעצמו’ והיה כולו שקוע בניסיון להרגיע את הילד הקטן, כל הרגשות שהציפו אותו רגע לפני פשוט נעלמו. מול הפחד של הילד לא היה להם מקום.
דווקא בזמנים של אי וודאות, נתינה היא קוד סודי לתחושת משמעות ובטחון. אתם לא אמורים להיות גיבורים. מותר לפחד. מותר להתבאס. מותר לכעוס על זה שהחיים שוב נעצרו. אם כבר אנחנו ‘תקועים’ בתוך ממ”ד בבית או במקלט השכונתי יש לנו בחירה לפחד או למצוא כח פנימי כדי לתת: מילה טובה. להחזיק יד, לחייך או להצחיק אח קטן. וכן, גם להציע לסבתא כוס מים נחשב 😊
תמר מנתחת התנהגות ומטפלת רגשית. יועצת ומנחה להתמודדות עם מצבי משבר רגשיים
אודי שחר
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אמנם חלפו למעלה מ-50 שנים אבל מילים כאלו פוגעות לא אשכח מעולם.
קראו לה שושנה. היא היתה המחנכת שלי בכיתה ו’ בבי”ס דוד רמז.
נכון הייתי תלמיד בעייתי,
בעיקר היה לי קשה להתרכז (לשבת בשקט). אז לא היה ריטלין / קונצרטה / אטנט.
באחד הימים המורה שושנה התפרצה עלי בפני כל הכיתה ולא חסכה במילים. שְלִימַזֶל צעקה עלי בקול. לא ממש הבנתי מה משמעות המילה, אבל הספיק לי הצחוק המתגלגל של חלק מהילדים בכיתה.
מאז ועד היום, בכל הרצאה או שיעור שאני מעביר, נערים או בוגרים, קשובים או חסרי עניין, תמיד לחזק, לעודד, להעצים ולפעמים אפשר גם להתעלם…
כל ילד זקוק למבוגר שיאמין בו. ואני מבקש להוסיף גם כל מבוגר זקוק לפעמים למבוגר שיאמין בו.
אודי יזם ומומחה בתחום הפקת אירועים. יועץ לבתי מלון, מתחמי אירועים ומסעדות.
שרית מלמד
כשאני מרצה ומדברת על חוסן, אני מזכירה שזה לא יעד סופי, אלא שריר שמאמנים יום-יום. השבוע, השריר הזה נבחן אצלי באמת.
טסתי לחו”ל לרגע של נשימה עם הבת והנכדים ואז השמיים נסגרו. מצאתי את עצמי רחוקה מהאנשים שאני הכי אוהבת, עם דאגה, אשמה ותחושת חוסר אונים שקשה להסביר.
ובתוך כל זה, נפרדנו הבוקר מהכלבה האהובה שלנו. לא הספקתי להגיד לה שלום.
ברגעים כאלה את מגלה שחוסן הוא לא היעדר כאב, אלא הבחירה להרגיש הכל ובכל זאת להחליט איך להגיב. בחרתי לא להלקות את עצמי על מה שאינו בשליטתי. בחרתי להיות נוכחת עם הנכדים שלי כאן, למרות שהלב שלי חצוי.
אולי זה המסר הכי חשוב שאנחנו מביאים לנוער שלנו. אנחנו לא מלמדים אותם להיות חסינים מהחיים. זה בלתי אפשרי. אנחנו מלמדים אותם שמותר להישבר לרגע ושבדיוק משם מוצאים שוב את הדרך לקום.
שרית רכזת השתלמויות למהנדסים במגזר הציבורי
קרן ברק אהרונוביץ
כילדת חוץ בקיבוץ עברתי ארבע שנות התעללות מגיל 12 עד 15. כשעברנו ליבנה הייתי ילדה שרק מחפשת שיאהבו אותה-ואז עברתי אונס, ובעקבותיו כל השיער שלי נשר. אחר כך הגיעו חרם, בדידות וניסיון התאבדות.
מה ששינה את המסלול שלי לא היה “נס”, אלא אדם אחד בזמן הנכון: יועצת בית ספר שהסתכלה עליי וראתה עתיד, ועוד כמה אנשים טובים שנתנו לי יד כשהרגשתי שאין לי. בזכותם קמתי, התגייסתי, שירתתי כקצינה, הייתי דוגמנית של Dove, והיום אני מנהלת בבנק לאומי, חובשת באיחוד הצלה, מנחה ומרצה.
מורים לעיתים לא מודעים למה קורה מאחורי שקט בכיתה. מילה טובה, אמונה, מקום בטוח-יכולים להציל חיים.
קרן מנהלת בבנק גדול, מנחה פנים ארגונית, מעבירה סדנאות בנושא חוסן, פסיכולוגיה חיובית ועוד
יוסי ביטון
יושב בממד בפעם המי יודע כמה ב-3 שנים האחרונות. יחד עם רעייתי ,עם ריי בת ה-10 וארי בן 5. “אבא למה יש מלחמות? פעם שעברה עם עזה עכשיו עם איראן?”
מה תגיד להם? איך תסביר להם סכסוך ישראלי פלסטיני בן 80 שנה? איך תסביר להם שעצם המילה ציונות נוגעת בעצבים חשופים לאלה שרוצים בהשמדתנו?
ניסיתי להסביר להם בדרך הבאה:
סיפרתי להם ברוח החג את משל מגילת אסתר – פורים, אחשוורוש ושתי, המן, מרדכי ואסתר. והנה אנחנו שוב בפורים, והמן הרשע לא הצליח להשמיד אותנו. וכך יעשה לאיש אשר המלך חפץ בייקרו וכל שאר המשפטים.
ואז ציינתי שלאחשוורוש היו 127 מדינות, מהודו ועד כוש. וסיפרתי בדיחה שאולי לא התאימה לגילם. אבל כן הבינו שכמשל אנחנו כוש. ואנחנו בזכות עצמנו, ואנחנו נקודה במפה. נקודה כל כך קטנה שצריך להגדיל אותנו 17 פעמים בזום בגוגל מפות בשביל למצוא אותנו, וזה כזה מעצבן… שעדיף לנסות להשמיד אותנו כי מעצבן לעשות 17 פעמים זום…
יוסי יועץ מקצועי בענף הבניה ומשמש כיום כחבר בוועד המנהל של עמותת “עמית לדרך”
חנה דוד
בסוף אחת ההרצאות שלי באחד התיכונים, נגשה אלי תלמידה שהזדהתה עם הסיפור שלי – יתמות, מעבר ממשפחת אומנה אחת לאחרת, התעללות מינית שחוויתי כילדה בת 8.
התלמידה שאלה שאלה מאוד ספציפית וממנה נבנתה בינינו שיחה מתוך הזדהות, שיתוף ועצות שלי מניסיון.
אין לי ספק שמבחינתה לדבר עם אישה בוגרת שחוותה בעבר את מה שהיא חווה בהווה, היווה עבורה נקודת מפנה בהתמודדות.
מבחינתי, עצם זה שהתלמידה פנתה אלי ושיתפה בתופת שהיא חווה- מאוד העצימה אותי ונתנה לי להבין שלכל אחד בעולם יש את היכולת לחזק אחרים ולהתחזק מהם.
חנה יועצת אירגונית ומאמנת לפיתוח אישי מלווה מנהלים בכירים בתהליכי פיתוח.
בזמן שהמלחמה עם איראן נמשכת, בני נוער במצבי סיכון זקוקים לנו יותר מתמיד. תרומה לעמותה מאפשרת לנו להגיע אליהם.
רוצים להיות המבוגר המשמעותי שעושה את ההבדל? לחצו כאן להצטרפות לנבחרת המרצים המתנדבים של עמותת ‘יש מצב’.

