עדי אלטשולר נותנת לנו כנפיים

הבשורה על הזכייה של עדי אלטשולר בפרס ישראל הגיעה בעיצומו של יום חשוך מלא בשיגורים מאיראן ואזעקות אין ספור.

מעבר למיזמים החברתיים המופלאים שעדי הקימה, יש סיבה נוספת לכך שאין ראויה ממנה.

אבל לפני כן, סיפור קצר.

“אני לא קשורה לבית ההשקעות אלטשולר שחם” התוודתה עדי בחיוך נבוך. “הלוואי. אבל לא”.

לפני 5 שנים, יומיים אחרי הדלקת המשואה בטקס יום העצמאות, עדי הסכימה להשתתף במפגש במסגרת פעילות עמותת יש מצב.

זה היה בתקופת הקורונה. היינו בסגר והמפגש התקיים בזום עם מאות בני/ות נוער מופלאים ומופלאות מכל הארץ.

בשיחה שלה איתם היא התמקדה במסר מרכזי אחד: אם אתם רואים בעיה חברתית גדולה,  קחו אחריות להוביל את השינוי. “אל תבקשו רשות. מקסימום תבקשו סליחה”.

הבסיס של פעילות ‘יש מצב’ הוא המודל “חוויות מפתח” של פרופ’ גד יאיר. חוויות משנות חיים. המפגש עם עדי היה בהחלט חוויה כזאת.

כמה צעירים/ות יבחרו ביזמות חברתית בזכות המפגש? קשה מאוד למדוד את זה. קשה אבל אפשרי. הנה דוגמא אחת על מפגש אחר עם עדי ובו אני יכול להעיד באופן אישי על האימפקט.

לפני 7 שנים, בשנת 2019, הזמנתי את עדי להרצאת אורח בקורס שהעברתי לסטודנטים בתואר שני במכללה למנהל. עדי הסכימה לבוא בשמחה ובהתנדבות. הסיבה הפורמלית היתה ללמד סטודנטים יזמות חברתית. הסיבה האמיתית, זה היה שיעור שאני רציתי ללמוד.

שנה אחרי המפגש שלה עם הסטודנטים שלי,  הקמתי את ‘יש מצב’ ומאז מזה 6 שנים ביחד עם צוות מופלא של אנשים טובים אנחנו פועלים למען נוער מופלא בסיכוי.

בטקס המשואות עדי פנתה לנערות ואמרה: “לכבוד הנערה שיושבת עכשיו בבית. אל תיתני לאף אדם לקצץ לך את הכנפיים”.

עדי יקרה, את השראה לא לנערות ונערים. לכולם ובכל גיל. הייתי רגע לפני גיל 50 והאדוות של המפגש איתך נתן גם לי כנפיים. ברכות על קבלת הפרס. אין ראויה ממך!

ליאור