אחרי הרצאה לצוותי חינוך ניגשה אליי מזכירה וסיפרה על ילד שנכנס אליה ואמר: "אף אחד לא אוהב אותי." מאחורי הכעס שלו הסתתר סיפור משפחתי קשה, והיא בחרה לראות ילד במצוקה ולא "בעיית משמעת". הסיפור הזכיר לי שחינוך לא קורה רק בכיתה: לפעמים דווקא המזכירה, המאבטח, אב הבית או הסייעת הם אלה שרואים את הילד באמת. זו גם תפיסה שמובילה אותנו בעמותת "יש מצב".
ליאור צורף | 30.08.26
היום העברנו הרצאה בכנס לצוותי חינוך לקראת פתיחת שנת הלימודים. אחרי ההרצאה נשארו כמה אנשים לדבר איתי. אחת השיחות האלה לא יוצאת לי מהראש.
ניגשה אליי אישה שעבדה כמזכירה בבית ספר וסיפרה לי על ילד שנכנס אליה יום אחד למזכירות.
הוא היה ילד כועס ועצבני. הוא אמר: “אף אחד לא אוהב אותי.”
היא שאלה: “מה זאת אומרת אף אחד?”
“גם המחנך לא רוצה אותי. אף אחד לא אוהב אותי.”
עם הזמן היא גילתה שמאחורי הכעס היה סיפור משפחתי קשה מאוד. בבית הייתה התמודדות עם פוסט־טראומה.
והיא אמרה לו: “תקשיב לי. יום אחד, כשתעמוד בדלת של האוניברסיטה, אף אחד לא יחליט בשבילך מי אתה. אל תקשיב לכל אחד. תקשיב לעצמך. תלמד. ואני אתן לך את כל הגיבוי.”
מה שתפס אותי בסיפור הזה הוא לא רק מה שהיא אמרה לו.
אלא למי הוא בחר לספר.
למזכירה.
לא למחנכת. לא ליועצת. לא לפסיכולוגית.
למזכירה.
וזה גרם לי לחשוב על משהו חשוב לקראת פתיחת שנת הלימודים:
מי באמת רואה את הילדים בבית הספר?
אנחנו מדברים הרבה, ובצדק, על מורות ומורים, מחנכות, יועצות ומנהלות.
אבל לפעמים דווקא המזכירה היא זו שרואה את הילד שנכנס אליה שוב ושוב בלי סיבה ברורה.
איש הביטחון בשער רואה מי מגיע כל בוקר לבד. מי עומד בחוץ קצת יותר מדי זמן. מי לא רוצה להיכנס.
אב הבית רואה מי מסתובב במסדרון בזמן שכל הכיתה בשיעור.
הסייעת רואה מי נשארת לבד בהפסקה.
אלה המבוגרים שפוגשים ילדים במקומות שבהם הם פחות צריכים “לתפקד כתלמידים”. ושם, לפעמים, המסכה יורדת.
בסוף השיחה אמרתי לה: “את היית זו שראתה אותו.”
היא ניסתה להקטין את זה. כאילו זו הייתה רק הסיטואציה, וכל אחד שהיה יושב במקומה היה עושה אותו דבר.
אני לא חושב.
הרבה מבוגרים היו יכולים לראות ילד כועס ולחשוב: בעיית משמעת.
היא ראתה ילד במצוקה.
וזה אולי הדבר שאני לוקח איתי מהמפגש היום: בית ספר צריך כמה שיותר עיניים שרואות ילדים. לא רק בכיתה.
בשער. במסדרון. בחצר. במזכירות.
כי לפעמים האדם שילד בוחר לפנות אליו ברגע שבו הוא מרגיש שאף אחד בעולם לא אוהב אותו, הוא לא האדם שמערכת החינוך סימנה כמי שאמור לעזור לו.
זה גם חלק גדול ממה שאנחנו מנסים לעשות בעמותת “יש מצב”. לחזק את המבוגרים סביב נוער במצבי סיכון ולעזור להם לזהות את הילד שנמצא במצוקה, לפעמים עוד לפני שהוא יודע לבקש עזרה.
מאחלים שנת לימודים טובה ומוצלחת.

